החלטה בתיק ע"מ 1260/13

המשיב, קטין כבן 17.5, נעצר בחשד לעבירה של השתתפות בהפרות סדר ויידוי אבנים. בתום חקירה, במסגרתה הודה במעורבות בשני אירועים של יידוי אבנים, הוגש נגדו כתב אישום ונתבקש מעצרו עד לתום ההליכים.

בימ"ש קמא דחה בקשה זו. ביהמ"ש אמנם סבר כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס למשיב, אך קבע בד בבד, כי חלפו חודשים רבים מאז ביצוע העבירות וכי המעשים בוצעו על רקע רצון למשוך את תשומת ליבו של אביו. לאור זאת, הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב בתנאים מגבילים.

התביעה הצבאית לא השלימה עם ההחלטה האמורה. לטעמה, כאשר המשיב עירב עצמו בשני אירועים של הפרות סדר המוניות שנמשכו זמן רב, במסגרתן ידה אבנים לעבר כוחות צה"ל, לא היה כל מקום להורות על שחרורו, גם בהתחשב בנסיבות שפורטו על ידי בימ"ש קמא. התביעה סברה כי גם אם חלפו שמונה חודשים מאז האירוע האחרון שהתרחש ביוני 2012, הרי שלא הוקהתה מסוכנות המשיב.

מנגד, הסנגור סמך את ידיו על החלטת בימ"ש קמא. הסנגור הוסיף כי מדובר בבן יחיד, שפעל כאמור מתוך מטרה לזכות בתשומת לב של אביו.

חומר הראיות מדבר בעד עצמו הן באשר לקיומן של ראיות לכאורה והן בנוגע לרכיבי המסוכנות הטמונים במעשיו של המשיב. המשיב השתתף בשתי הפגנות גדולות שאירעו ב-14.5.12 וב-5.6.12, ימי אזכור על ניצחון מדינת ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. המשיב מציין כי הגיע מביה"ס להפגנה בקלנדיה וידה אבנים יחד עם צעירים רבים שהיו במקום. בפעם השנייה, שוב הגיע למחסום קלנדיה וגם אז זרק אבנים עם אחרים לעבר כוחות הביטחון וזאת החל מהשעה 13:00 עד השעה 18:00, תוך שימוש ברוגטקה. 

אין ספק כי מדובר במעשים המקימים חזקת מסוכנות. ידויי אבנים כשלעצמו מלמד על פוטנציאל אלימות מצד מבצע העבירה. כאשר מדובר בנטילת חלק בהפגנות המונית, הרי שגדל הפוטנציאל האמור. יש לזכור בעניינו כי המשיב לא נקלע להפגנה, אלא החליט מיוזמתו לנסוע למקום על מנת להשתתף בה. באחד המקרים אף מדובר בידויי אבנים מסיבי. כל אלה מלמדים על מסוכנות מוגברת.  

מאידך גיסא, עומדת לזכותו של המשיב העובדה כי משך תקופה ארוכה לא היה מעורב במעשים נוספים. כאשר עסקינן בקטין יש משמעות מיוחדת לחלוף הזמן. תקופת הקטינות מתאפיינת בשינויים דחופים בהלכי הרוח. לעיתים, תהליך עיצוב אישיותו ודעותיו של קטין מלווה בשינויים דרסטיים העשויים להביא אף לשינוי משמעותי בדפוסי התנהגות.

על רקע זה, התלבטתי לא מעט האם, בענייננו, מלמד חלוף הזמן האמור על שינוי שחל אצל המשיב. זאת במיוחד, כאשר לדבריו פעל שלא ממניע לאומני, אלא על רקע קשיים ביחסיו עם אביו.

לאור דברים אלה, ועל אף שמתקיימת בענייננו עילת מעצר, נראה כי היה נכון לשקול חלופת מעצר אם הייתה מוצגת חלופה שכזו אשר יש בה להרחיק את המשיב מעבירה נוספת, תוך הטלת פיקוח מסוים על מעשיו. נראה כי לכך כיוון בימ"ש קמא, כאשר הורה על שחרור בהפקדה כספית אך גם במעצר בית מלא תחת פיקוח אם המשיב.

 אלא שלטעמי החלטה אחרונה זו של  בימ"ש קמא לוקה בפגם. האם לא הגיעה לביהמ"ש ולא הייתה אפשרות לשופט להתרשם ממנה. העובדה כי הסנגור מסר שהיא מוכנה להשגיח על בנה אינה מספקת על מנת לקבוע התחייבות של האם כתנאי לשחרור.

בהיעדר התחייבות לפיקוח כאמור, אין בתנאים האחרים שנקבעו על ידי ביהמ"ש לצמצם את המסוכנות הנובעת ממהות העבירות. בנסיבות אלה, לטעמי אין מנוס ממעצר עד תום ההליכים.

לנוכח האמור, הנני מקבל את ערר התביעה, באופן זה שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים. עם זאת, החלטה זו מסויגת בכך שהמשיב יוכל להשתחרר לאחר שאמו או גורם אחראי אחר יישמע בפני בימ"ש קמא בהליך של בדיקת תנאי הפיקוח.

היה וביהמ"ש יתרשם לחיוב מהגורם המפקח, יורה על שחרור בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא בהחלטה נשואת ערר זה. לא יתרשם ביהמ"ש כאמור, ימשיך המשיב לשהות במעצר עד תום ההליכים.

ניתנה היום, 7 במרץ 2013, כ"ה באדר התשע"ג, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא

רמ"שית: שירה גביזון התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: